הפסיקה הגרמנית מפרשת את הסיכון לשלום הילד בתור "סכנה קיימת בסדר גודל כזה שאם לא תטופל, יש סיכוי גבוה שתגרום נזק ניכר להתפתחות הילד". אם ההורים אינם מוכנים או אינם מסוגלים למנוע סכנה קיומית כזו מילדיהם או שהם בעצמם המקור לסכנה האמורה, על המדינה להגן על הילדים ובני הנוער בפני הסכנה (משמורת המדינה).
המדינה האצילה את הסמכות הנ"ל בעיקר על בתי המשפט לענייני משפחה ולשכות הרווחה לנוער, אשר "שותפים באחריות להגנה על הילד" ונושאים באחריות להבטחת טובת הילד. הבסיס המשפטי למימוש הסמכות האמורה מפורט ברובו בספר החוקים הסוציאלי השמיני (SGB VIII), בדיני המשפחה של הקודקס האזרחי (BGB) ובדינים הפרוצדורליים של החוק בדבר ההליכים בענייני משפחה ושיפוט וולונטרי (FamFG). החוקים הללו מסדירים את החובה לערב את לשכת הרווחה לנוער ואת חובתה של הלשכה להיות מעורבת בהליכים המתנהלים בפני בית המשפט לענייני משפחה.
סעיף 1666 בקודקס האזרחי (אמצעים שיפוטיים במקרה של סיכון לטובת הילד) מתמקד ביישום המעשי של משמורת המדינה. בפסקה 1 עוסק הסעיף בתנאים העובדתיים ונותן הגדרה חוקית לצורות השונות של סיכון גופני, שכלי או נפשי לשלום הילד, וכן לנכונות וליכולת ההורים למנוע סכנה אפשרית בעצמם או תוך קבלת סיוע. פסקה 3 מונה את אמצעי ההתערבות האפשריים שבית המשפט רשאי לנקוט בהם, לרבות מתן הוראות, איסורים, מתן הסכמה בשם בעלי המשמורת ההורית, או אף שלילה חלקית או מלאה של המשמורת ההורית. על פי סעיף 1666א בקודקס האזרחי, כל התערבות של בית המשפט לענייני משפחה במשמורת ההורית חייבת להיות מידתית וניתן לממשה רק לאחר שניתנה תמיכה מהגופים הציבוריים. הפרדת ילדים מהוריהם נתפסת כמוצא אחרון.
ללשכת הרווחה לנוער אחריות ספציפית במסגרת ההליך למניעת פגיעה בשלום הילד (בעיקר לפי סעיפים 8א ו-50 בספר החוקים הסוציאלי השמיני). סעיף 50 בחוק מחייב את לשכת הרווחה לנוער בראש ובראשונה לקחת בחשבון את הצרכים ההתפתחותיים של הילד במידה מספקת במסגרת הליכים בבית המשפט לענייני משפחה. כמו כן, על הלשכה להודיע לבית המשפט לענייני משפחה על כל סיוע שניתן בעבר ובהווה. ברוב המקרים, יובא לידיעתה של לשכת הרווחה לנוער במסגרת תפקידה על סיכונים לשלום הילד והיא תנסה למנוע אותם באמצעות התערבות סוציו-פדגוגית. במידה ומאמצים אלו לא יצלחו מכיוון שההורים מסרבים לשתף פעולה עם הערכת הסיכון לילד, או שאינם רוצים (או מסוגלים) למנוע את הסיכון בעצמם, לשכת הרווחה לנוער תפנה את הנושא לבית המשפט לענייני משפחה. מטרת הפנייה היא להגיע להחלטה במסגרת בית המשפט, שעניינה, למשל, שלילה חלקית או מלאה של המשמורת ההורית והעברת הזכויות האמורות לאפוטרופוס או למשפחת אומנה (ראו שקופית מעורבות בהליכים בבית המשפט לענייני משפחה במקרים של פרידה/גירושין של הורים לילדים קטינים) כדי להגן על הילד מכל סיכון נוסף לשלומו. בהיותה גוף מינהלי, לשכת הרווחה לנוער אינה מוסמכת בעצמה להתערב בזכויות ההורים.
לבית המשפט לענייני משפחה הסמכות הבלעדית להכריע האם הסיכון לילד מצדיק התערבות באוטונומיה של ההורים, מעבר ללקיחת הילד למשמורת זמנית לטווח קצר. בית המשפט לענייני משפחה הוא המוסד היחיד הרשאי (כערכאה שיפוטית) על פי דין (סעיף 1666 בקודקס האזרחי) להתערב בזכויות המשמורת ההורית. התערבות כזו עשויה להיות כרוכה במתן הוראות או איסורים ביחס להורים או בשלילה חלקית או מלאה של המשמורת ההורית והעברתה למשפחת אומנה או לאפוטרופוס שמינה בית המשפט.
החוק בנושא הליכים בענייני משפחה ושיפוט וולונטרי (FamFG), שנכנס לתוקף ב-1 בספטמבר 2009, מסדיר את ההליכים לגבי ילדים בפני בית המשפט לענייני משפחה. החוק קובע עקרון למתן קדימות וזירוז הליכים (סעיף 155 בחוק), מאפשר קיום דיון מקדמי בנושא הסיכון לשלום הילד ומתן צו זמני (סעיף 157 בחוק), וכן מינוי אפוטרופוס בדין למימוש רצונו של הילד במסגרת ההליך (סעיף 158 בחוק). כמו כן, סעיף 163 מאפשר הזמנת חוות דעת מומחה.
מרכיב חשוב נוסף בהליכים המתנהלים בפני בית המשפט לענייני משפחה הוא החובה המוטלת על בית המשפט לערוך שימוע לילדים ובני נוער (סעיף 159 - שימוע אישי לילד) ולמחזיקים במשמורת ההורית (סעיף 160 - שימוע להורים).